מפקד מוצב רפיח נגד אילנה דיין וטלעד: "פרשת וידוא ההריגה"-שיעור במניפולציה תקשורתית

מתוך פסק הדין, של השופט נועם סולברג:
"התקבלה תביעת לשון הרע שהוגשה בידי מפקד מוצב ברפיח נגד אילנה דיין וטלעד בגין כתבת תחקיר שנעשתה במסגרת התוכנית "עובדה" בעקבות אירוע מבצעי בו נורתה למוות נערה בת 14.

הובטח לו, לצופה, בתחילת הכתבה, כי "מה שעולה מתוך חומרי החקירה... הוא די ברור מבחינת העובדות" והתברר כי ההצהרה היומרנית של אילנה דיין כי העובדות הן ברורות התגלתה כחלולה.
...הנתבעות סטו מן האמת, ויצרו בעיני הצופה תמונת מציאות שגויה.

התובע הוא גיבור הכתבה, והאירוע מסופר בעיקר באמצעות דמותו. הכתבה קובעת עובדות לגביו ושופטת אותו. הוא מוצג בה כמי שיצא מוגן לעבר ילדה קטנה ירויה, ירה בה מרובהו ואז שב וירה צרור לגופתה. הוא נשמע מורה לחייליו הוראה אכזרית לירות בכל מה שבמרחב לרבות פעוטות. הוא מוצג כאילו ניסה להסתיר את מעשיו בעת התחקירים בהפעלת לחץ על פקודיו לשקר. בחקירתו במצ"ח, עולה מן הכתבה, הוא מיתמם ומתפתל, עושה עצמו כלא-מבין מה פּסול היה במעשים הללו. הצופה לומד כי חייליו, כמותו, יורים בילדה קטנה באדישות ובאטימות, מכח צייתנות עיוורת להוראות אטומות, ולבסוף חוגגים את ניצחונם.
... בלהיטותה של אילנה דיין להעביר את המסר הציבורי, את הבשורה שחשבה שחשיפת הסיפור תביא בכנפיה... התובע היה אפוא, בעל כורחו, הקורבן שהוקרב כדי לספר את הסיפור באופן שהמסר יעבור."


אני מורה לנתבעות לתקן את הטעוּן תיקון על-פי פסק דין זה במסגרת תכנית 'עובדה',
  • להודיע את דבר זיכויו המלא של התובע במשפטו בבית הדין הצבאי, בכלל זה את עיקרי הכרעת הדין שם,לרבות התייחסות לדרך שבה פעל בעת האֵרוע
  • ולעדויות החיילים נגדו שנמצאו שקר.
  • כמו כן יש להבהיר לצופים כי הכתבה ששודרה בשעתו העבירה מסר שגוי לגבי התובע, באשר לאופן התנהגותו והתנהגות חייליו.
  • במסגרת זו יוסבר לצופים כי תאור המנוחה כילדה תמימה בדרכה לבית הספר היה שגוי;
  • כי המניע לפתיחה באש היה הסכנה שחשו הלוחמים, והירי נעשה כדי לסכּל מִתקפה;
  • כי התובע רץ חשוף לצלפי רפיח בחירוף נפש, ובמהלך האירוע פגע כדור צלף באחד הקצינים;
  • כי המנוחה השליכה תיק בהגיעהּ לשער המוצב, וכי מחמת החשש מתוכנו של התיק הורה התובע לדחפור צבאי לקוברו בחולות רפיח;
  • כי התובע ירה לעבר המנוחה שני כדורים לניטרול האיום ואת הצרור ירה למרחב שממנה והלאה, ולא אל גופתה;
  • כי בהודעתו ברשת הקשר עם סיום האירוע דירבן את החיילים לדריכות ולערנות, ולא הורה לירות בפעוטות; וכי לבסוף התבררה אמיתותם של התחקירים הצבאיים.
"ילדה בת שלוש-עשרה, שהיתה בדרך לבית-הספר"
המוצב היה מרוחק מבית הספר מרחק של כ- 700 מטרים, בשטח שרובו קרקע חולית, נטושה וקשה לתנועה. 
ביתה של המנוחה נמצא מעברו השני של בית הספר ובסמוך לו. כדי להגיע מביתה למוצב, בשעה 6:48 בבוקר, היה על המנוחה לעבור דרך בית הספר ולהמשיך ללכת עוד כחצי קילומטר באזור שאין בו דבר זולת חול, צמחיה ופסולת. 
המוצב לא היה פריט קטן ושולי בנוף. הוא היה מוקף בסוללת עפר גבוהה ובמרכזו התנשא מגדל תצפית שגובהו 25 מטרים. 
אין ולא יכול להיות ספק כלשהו (וכך אף נקבע בפסק הדין שזיכה את התובע ועל ידי כל הגורמים הצבאיים המקצועיים שחקרו את הפרשה): המנוחה לא היתה בדרך לבית הספר, כשצצה לפתע בפתחו של מוצב גירית.
המונח 'בית-ספר' כמוהו כ'מילה מנחה' בכתבה

הוא מוזכר בה, מפיה של אילנה דיין, אגב תֵאור המנוחה, שלוש פעמים. פעם בפתיח לכתבה, כשהמנוחה מתוארת כמי ש"הלכה שם עם תיק בית-ספר על הגב", פעם נוספת בקטע ד', כשמתוארת לראשונה המנוחה, כמי ש"הייתה בדרך לבית-הספר", ומילות הסיום שבהן נפרדת אילנה דיין מן הצופה – לפני קטע הסיום באולפן – מוקדשות לאופן שבו פונתה לבסוף "גופתה של ילדה בת שלוש-עשרה, שהיתה בדרך לבית-הספר". מייד לאחר מכן מובא המונח בפעם הרביעית, מתוך רשת הקשר, כשנשמע קולו של החייל בתצפית המתאר אותה כמי ש"היתה עם מדים של בית-ספר".

לא בדרך מקרה הודגש עניין בית הספר... איזכּוּר חוזר ונִשנה של 'בית הספר' בא לחדד, למקד, להעביר מסר, ליתן משמעות. לא נדרש מאמץ רב כדי להתחקות אחר התכלית של השימוש החוזר בו, ועל המשמעות שהוא בא ליתן לכתבה. ניכר בעליל כי הוא נועד להדגיש בתודעתו של הצופה את תמימותה של הילדה המנוחה, ואת חוסר התוחלת שבהריגתה.
הצופה הסביר אכן מבין כי המנוחה היתה ילדה תמימה שעשתה את דרכה מביתה אל בית הספר, כשיגרת היום-יום. על גבּהּ נשאה תיק בית ספר תמים. בהתנהגותה לא היה משום איום על חיילי המוצב.

אלא שבידי אילנה דיין היה גם פרט המידע הבא:
[סעיף 10]. סרן ר' מדווח בקשר: "קבל תמונת מצב... אני מעריך שמדובר בנערה בין 15 ל-18. לא יכול להגיד לך בדיוק כמה. 15-18. לא בטוח שזו בחורה, לא בטוח, יש לה, לבשה מכנסיים ג'ינס וגופייה, חולצה. כמו כן היתה עם כאפייה על הראש..."

"תיק בית ספר על הגב"
והנה, לא זו בלבד שבמסמך האמור (ובתיק החקירה בכלל) אין כל הודאה מצד מפקד כלשהו בדבר "כשלון" התחקיר המבצעי, אלא שבשום מקום לא נאמר כי המנוחה היתה ליד המוצב עם "תיק בית ספר על הגב". [כתב התביעה]

[פסק הדין, סעיף 146] מה היה בתיק אליבא דאמת לא נדע, כנראה, לעולם, שהרי הוא נקבר בחולות רפיח.

ועכשיו לניתוח פריים אחר פריים של הכתבה, שיעור במניפולציה תקשורתית (מספר קטעים לדוגמא, מתוך כתב התביעה):
אילנה דיין: "אבל, מה שמטריד באמת הוא מה שקורה במהלך התקרית עצמה. אחרי שרשת הקשר מדווחת שמדובר בילדה קטנה, כל המוצב ממשיך לירות עליה, והמ"פ מסתער עליה, וממשיך לירות, גם אחרי שנהרגה".
אלא שמה שהושמט הוא שבמהלך האירוע נורתה אש פלשתינאית לכיוון חיילינו.
אילנה דיין: "בווידאו הצה"לי מסומנת השעה המדוייקת. בשש ארבעים ושמונה מזהה ה-ש.ג. של מוצג גירית דמות שנעה לכיוון הבסיס".
ומה שבאמת קרה:
בזמן המוצג בצילום נשמע בקשר המשפט "תחנות ספרד מי מבצע ירי?", שמלמד על כך שהירי החל בהפתעה ורק אחר כך נמסר דיווח.
בנוסף, הש.ג. לא דיווח שראה דמות "נעה" כפי שאומרת הנתבעת, אלא דמות מתחת למוצב. הדמות לא זוהתה בתנועתה אל המוצב אלא הופיעה, בהפתעה מוחלטת, לנגד עיניהם של החיילים ב-ש.ג., בשער הרק"ם של המוצב.
אילנה דיין: "היא [הדמות] במרחק של כמאה מטר מהמוצב".
רואים תמונה של בתים פלשתיניים המצולמת ככל הנראה מעמדה צבאית כלשהי. הבתים קרובים מאד למקום ממנו מצולמות התמונות, במרחק של עשרות מטרים בלבד.
מדובר ב"בישול" - הדבקה של תמונות מאירוע אחר וממקום אחר. לצופה מוצגות תמונות שכביכול צולמו במוצב, אך האמת היא שהן כלל לא צולמו במוצב בו התרחש האירוע. אין לדעת היכן צולמו תמונות אלה. הבתים הקרובים ביותר לגירית הם במרחק של כ-300 מטרים בקו אווירי.
המטרה בהצגת התמונות המסולפות - הצופה רואה את הבתים קרובים ומקבל תמונה כאילו המוצב נטוע בלב שכונת מגורים, וממילא ילדה ההולכת במרחק מאה מטר מהמוצב בתוך שכונת מגורים, אינה מראה חריג ובוודאי לא צריך לירות בה. כמובן שהאמת שונה לחלוטין.
אילנה דיין: "זה הנתון המכריע כרגע. הדמות שזוהתה מתקרבת למרחק כ- 70 מטר מהמוצב. מבחינת החיילים, מרגע שנכנסה לאב"מ – האזור הבלתי מורשה, מותר להם לירות לעברה על מנת לפגוע".
במשפט אחד דחסה הנתבעת הרבה כזבים:
  • הדמות לא התקרבה ממרחק 100 מטר למרחק 70 מטר. היא זוהתה עומדת במרחק של בין 70 ל-100 מטר מעמדת ה-ש.ג. הפנימי של המוצב וממש בפתח הסוללה המקיפה את המוצב... הצגת הדברים כאילו המנוחה זוהתה במרחק 100 מטר והניחו לה להתקרב עד למרחק 70 מטר ואז פתחו עליה באש היא שקרית ואף זוועתית.
  • המונח "אב"ם" אינו ראשי תיבות של "איזור בלתי מורשה" אלא של "אזור בטחוני מיוחד". ההבדל הוא בכך, שהביטוי אותו מציגה הנתבעת משולל כל הקשר של לחימה וסיכון בטחוני ולמעשה אינו שונה מאזור אסור בכניסה במוזיאון בתל אביב.
  • הטענה לפיה באזור הבטחוני המיוחד יש להרוג את כל הנכנס בבחינת שטח הריגה, היא שקרית, מכפישה ומוצגת מדעתה של הנתבעת בלבד.
אילנה דיין: "את התמונות האלה מצלם אחד הלוחמים בתוך עמדת הירי:
רואים חייל בעמדה יורה צרורות ארוכים ממקלע מא"ג. לא רואים על מי יורה.
"לוחם: "יאללה תן אש...".
רואים לוחם מתפעל מקלע רימונים. שומעים ברקע ירי צרורות.
אלא שמדובר ב"בישול" - הדבקה של תמונות מאירוע אחר.
באירוע עצמו לא הופעל מקלע רימונים. יותר מכך, כשאחד הלוחמים באירוע ביקש להשתמש ברובה היורה רימונים, התובע לא התיר לו זאת, בכדי שחלילה לא יפגעו חפים מפשע. דהינו, המציאות היתה הפוכה לגמרי...
אילנה דיין: "אחרי מכת האש הראשונה היא מתחילה לברוח";
רואים את האזור מחוץ למוצב מעבר לקנה של מקלע רימונים. נשמע ירי צרורות בלתי פוסק ברקע. ואז שומעים את הדו – שיח הבא:
לוחם א': "אינעל אמא של החייל הזה".
לוחם ב': "מי זה? מי זה בעמדה שמה?"
לוחם א': "לא יודע אבל הוא ינקה את המא"ג".
מה שהצופה אמור לקלוט הוא שכל מה שמטריד את החיילים היורים בהתלהבות על ילדה קטנה שבורחת, הוא מי ינקה את המא"ג לאחר הירי.
אלא שכאמור, הצילומים (והקולות) מוצגים כביכול צולמו במהלך האירוע, אך האמת היא שכל הקטע המצולם אינו שייך לאירוע.

ואולי גם את גירסתו של סרן ר' כדאי לשמוע: "אני, קצין בצה"ל, מפקד פלוגה, פתאום 'המבוקש'"
מקורות:
והחברים סוגרים שורות:

עמוס הראל בעיתון הארץ: "אתמול, בצפייה חוזרת בכתבה - ואפשר להתווכח על היותי צופה סביר - ראיתי דברים אחרים משראה השופט. ראיתי כתבה שנערכה ושודרה בבהילות מסוימת, טון ומסקנות שנוטים לדרמטיות מופרזת. ראיתי גם שגיאות... וחיתוך לא משכנע... האם השורה התחתונה של הכתבה היא סטייה מן האמת, הצגת תמונת מציאות שגויה, כפי שקובע סולברג? עם כל הכבוד הראוי, לא השתכנעתי בכך."
רון בן ישי: "שופט שאינו יודע מהי עיתונות" (Ynet)
אביגדור פלדמן (עו"ד): "ניתוח ספרותי של פסק הדין בתביעת הדיבה של סרן ר' נגד אילנה דיין ונגד עובדה""המלך החי של פסק הדין, השופט נעם סולברג, קבע את מקום מושבו בהתנחלות "אלון שבות", באזור בית לחם (גוש עציון), המתנשאת גם היא על סביבותיה בגובה של כאלף מטר מעל פני הים. עניין לנו איפוא במלחמה בין נושמי אוויר פסגות לבין דיירי המישורים הסמויים מהעין."
עמנואל רוזן בפתיח לתוכנית "תיק תקשורת" המוקדשת כולה לפסק הדין במשפט סרן ר' נגד אילנה דיין. (גם רון בן ישי אומר את דברו שם)
ב'כלכליסט' (נבחר כאחד מעשרת פסקי הדין מעוררי המחלוקת של העשור): השופט נועם סולברג חייב את אילנה דיין ואת התוכנית "עובדה" לשלם 300 אלף שקל פיצויים על לשון הרע לסרן ר', בעקבות כתבה שהציגה אותו כמעורב במותה של ילדה פלסטינית במוצב גירית. פסק הדין עורר מחלוקת בין תומכי חופש הביטוי  לאלו שצידדו בעמדת השופט [מהצד השני אלה שמתנגדים לחופש הביטוי כמו השופט עצמו]. על דבר אחד כולם הסכימו: סולברג רוצה להיות עורך כשהוא יהיה גדול. (גם פסק דין שקבע עונש של 15 חודשי מאסר בפועל ועוד 15 חודשים על תנאי, על גרימת תאונת דרכים שבה נהרגו אשה בת 23 ובנה בן ה־6. הוא "עונש חמור לא פחות ולא יותר ונכנס לקטגוריה).
שרה ליבוביץ-דר, במעריב: סולברג לא מסמפט את התקשורת. עובדה, כותרת משנה: מתנחל, קרוב אצל אליקים רובינשטיין. "באוגוסט השנה עלה שמו של סולברג כמועמד לבית המשפט העליון... אחד ממנהיגי המתנחלים אומר שהמתנחלים מתכוונים להכניס שופט משלהם לבית המשפט העליון "כדי שגם השקפת עולמנו תישמע... רצינו שהוא יגיע לבית המשפט העליון", הוא אומר."
ובכלל, כל מי שאי פעם הפסיד אצלו במשפט ושומר לו טינה על כך, נקרא לספר על חוויותיו והתרשמותו מהאיש. מה שנקרא 'חיסול ממוקד' (ו'וידוא הריגה').
במכון 'ראות', של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שוורץ אלטשולר תהילה. בניתוח פסק הדין.
ויש גם דעת המיעוט:
קלמן ליבסקינד, למשל, כותב תחת הכותרת: האג'נדה של אילנה דיין והאג'נדה שלי
קראתם השבת ב'מעריב' את הכתבה על משפט הדיבה של סרן ר' נגד אילנה דיין? עכשיו הגיע הזמן שתקראו קצת על מה שהתרחש מאחורי הקלעים, בדרך אל הפרסום. בעצם, למה לחשוף את כל הרחש בחש שמסביב? הרי הכתבה פורסמה כבר וזה מה שחשוב. אז זהו שלא. יש פעמים שבהם כדי להבין עד כמה היתה חשובה הכתבה צריך ללמוד על מה שקדם לה. ולכתבה הזו קדם מסע מכוער של בכירים במערכת 'עובדה', שרגע אחרי שסיימו לצעוק שהשופט נעם סולברג הוא האויב הכי גדול של חופש הביטוי, התפנו כדי לסתום בעצמם את הפה לכל מי שמתכוון לכתוב משהו שלא יחמיא להם. (Nrg)

ועוד בעניין אילנה דיין (במקרה):

אין תגובות: