ה"חידושים" של ההסטוריונים החדשים

את המושג "ההיסטוריונים החדשים" טבע בני מוריס. אולם - כפי שטוען יואב גלבר בספרו "היסטוריה, זיכרון ותעמולה" - למרות הנטייה הרווחת להתייחס אל ההיסטוריונים החדשים כאל זרם בהיסטוריוגרפיה הישראלית, הם אינם עשויים מקשה אחת.
...
ההיסטוריונים החדשים טוענים שהם יצרו תפיסה חדשה של ההיסטוריה הודות לפתיחוּת ולאובייקטיביות שהם מייחסים לעצמם. זאת בניגוד לחד-צדדיות הנובעת מהמעורבות הרגשית שהם מייחסים להיסטוריונים הישנים, בני הדור שהגשים את הציונות...
ככל שחלפו השנים גם התברר שההיסטוריונים החדשים, שיצרו אסכולה משלהם, אינם מסוגלים להעמיד בניין היסטורי ראוי לשמו בלי להסתמך על מה שכתבו קודמיהם, ההיסטוריונים הישנים, שאותם הם הרבו להשמיץ. יתר על כן, נראה שכמה מהמסקנות של ההיסטוריונים הישנים ומממצאיהם תקפים עד היום, ואילו החידושים שלהם טוענים ההיסטוריונים החדשים אין בהם הרבה מן החידוש.

ראיות לשוחד בהצבעת החלוקה באו"ם

בריאיון עם בני מוריס, שנערך לרגל צאת המהדורה העברית של ספרו על מלחמת העצמאות, הוא טען, בין היתר, כי יש ראיות לכך ששניים או שלושה מנציגי המדינות שהצביעו בעד חלוקת ארץ-ישראל ב- 29 בנובמבר קיבלו שוחד מנציגי היישוב היהודי. נציג גואטמלה נהנה, כך נכתב, גם מהכסף וגם מידידותה של יהודייה ששמה אמה. אנשי עסקים יהודים הפעילו לחצים כלכליים על מדינות שונות ובהן קוסטה-ריקה.
הנה אפוא עוד ראיות מוצקות לכך שהמדינה היהודית נולדה בחטא.

האם אלה חדשות שבזמן מלחמה על הקיום יפעלו עמים ומדינות בכל דרך כדי לנצח - גם בניגוד לכללי המוסר? האם ניתן לבדוק, לצורך ההשוואה, עד כמה השתמשו בשוחד מדינות ערב והפלסטינים? האם ההון של מדינות ערב, שכבר אז נהנו מהנפט הרב שבאדמותיהן, לא עלה פי כמה וכמה על מה שיכלו להציע הסוכנות הציונית ויהדות ארה"ב גם יחד?
הארכיונים במדינות ערב אינם פתוחים למחקר חופשי, כך שהמחקר והדיון ההיסטורי בהן אינו יכול להתקדם כמו בישראל... האם לניסיונות השוחד היה משקל משמעותי בהכרעת כף המאזניים לטובת ישראל? האם אלה אינם בטלים בשישים לעומת תמיכת שתי המעצמות הגדולות, בריה"מ וארה"ב, בהקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל? העובדה ששתי המעצמות ראו עין בעין את הסוגיה הזאת אינה עניין של מה בכך בהתחשב בעובדה ששתיהן כבר היו אז בעיצומה של המלחמה הקרה. אומנם השיקולים שהניעו כל אחת מהן לתמוך בהקמתה של מדינה יהודית היו שונים, אך אין בכך כדי להקהות את הרושם העצום שעשתה ההתייצבות של שתיהן למען קבלתה של תוכנית החלוקה.

ה"חידוש": מלחמת העצמאות הייתה מלחמת ג'יהאד

חידוש נוסף שמעלה בני מוריס הוא שמדינות ערב ומדינות מוסלמיות לא-ערביות ראו במלחמת העצמאות ג'יהאד, מלחמת קודש. הוא אף מרחיק לכת וכותב: "אני חושב שב- 48 ' היה הסבב הג'יהאדי הראשון בעולם המודרני".
נראה לי שמה"חידוש" הזה נודף ריח עובש.

הרי מנהיגם הלאומי של ערביי ארץ-ישראל באותן השנים, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שעמד לצידו של היטלר ופעל במרץ להשמדת יהודי יוגוסלביה, היה איש דת מובהק. חוסייני הפעיל את נשק מלחמת הדת כבר ב- 1929 כשטען כי היהודים מתכוונים להרוס את המסגדים על הר הבית. ההאשמה הזאת הביאה לפרוץ מאורעות 1929 שבהם נהרגו 123 יהודים.
ב- 1935 חיסלו הבריטים את השייח' עז א-דין אל-קסאם, מאנשי האחים המוסלמים, שדירבן את אנשיו לפעולה באמצעות הסתה דתית ארסית. על שמו נקראים גדודי עז א-דין אל-קסאם (המחזיקים את גלעד שליט בשבי) וטילי הקסאם.
האחים המוסלמים במצרים מילאו תפקיד חשוב במלחמת העצמאות עוד לפני הפלישה של צבאות ערב וכבר ב- 10 באפריל 1948 ניסו לכבוש את כפר-דרום. וכך נכתב בספר "תולדות ההגנה" שיצא לאור ב- 1973:
"הערבים ראו את מלחמת הקוממיות מראשיתה כמלחמת כל עמי ערב נגד השתלטות היהודים על חלק מאדמת 'האומה הערבית'... המופתי הצהיר שהגיע היום שבו תיחלצנה כל מדינות ערב לעזרת פלשתינה. אליו הצטרף 'גיבורם' של מאורעות תרצ"ו (1936), פאוזי אל- קאוקג'י, שקרא לערבים למלחמת קודש". הקריאה לג'יהאד מתעוררת תמיד כשמדובר במלחמה של מוסלמים נגד לא- מוסלמים. זוהי דרך מקובלת לגייס את כל המשאבים נגד האויב, שהוא בדרך כלל המערב הנוצרי. מאז הצהרת בלפור "האויב הציוני" הוא בעיני המוסלמים חלק מהמערב הנוצרי.
כבר ב- 1968, בספרו "עמדת הערבים בסכסוך ישראל-ערב" עמד יהושפט הרכבי על השורשים האסלאמיים של הסכסוך הערבי-ישראלי ועל כך שהעימות עם ישראל אינו סכסוך לאומי רגיל אלא ג'יהאד. בין היתר כתב: "פעמים רבות נקרא המאבק עם ישראל ג'יהאד, ומוזכרות מעלותיו של הג'יהאד וכן ההבטחות הדתיות ללוחמיו, המוג'אהידין". ובמקום אחר באותו הספר כתב: "מוטיב הג'יהאד זכה להדגשה רבה במלחמת ששת הימים".

יש לציין שמלחמת העצמאות אינה המלחמה הראשונה בעידן המודרני שבה מוכרז ג'יהאד. למשל, כאשר הכריזו רוסיה, אנגליה וצרפת מלחמה על טורקיה העות'מאנית בנובמבר 1914, הגיב הסולטן בהכרזת ג'יהאד. מטרת הצעד הזה הייתה לגייס את תמיכת העמים המוסלמיים של האימפריה השוקעת ולהמריד את הנתינים המוסלמים של מעצמות ההסכמה (במיוחד את המוסלמים בהודו)

ה"חידוש": במלחמת העצמאות עשו יהודים מעשי זוועה

...ככל שחולפות השנים, והעיון שלי מעמיק מעבר לכריכות הנוצצות של הספרים ומעבר ל"גילויים" המתפרסמים חדשות-לבקרים בעיתונות, כך אני מגלה במקורות הכתובים ושומע מהעדים החיים בינינו שהדברים היו ידועים, שבני דור תש"ח הכירו את האמת על כל צדדיה, ומה שנחשב כיום לא פעם לגילוי חדשני אינו אלא אריזה מחודשת למה שהיה ידוע כבר אז.
במעשי הזוועה שעשו לוחמים יהודים במלחמת העצמאות נמנעו מלדון בפומבי בשל התפיסה של בני התקופה ההיא שיש דברים שהשתיקה יפה להם שכן דיון בהם יחליש את המדינה. המעשים גונו בציבור כבר אז, ועושיהם - לפחות בחלקם - נשפטו או שילמו מחיר אישי יקר.
כך, למשל, דוד בן גוריון ידע על מעשי זוועה שביצעו חיילי צה"ל במלחמת העצמאות. לאחר מבצע "חירם" לשחרור הגליל העליון, שבמהלכו אירעו כמה מעשים כאלה, הורה בן גוריון להפיץ את השיר שכתב נתן אלתרמן ב"טור השביעי" ב"דבר" תחת הכותרת "על זאת". בשיר מוקיע אלתרמן רצח של חפים מפשע.

בפגישה עם מפקדי החזיתות ב 27- בנובמבר 1948 אמר בן גוריון: "מלחמה אינה פעולה פילנתרופית, אבל יש גם חוקי מלחמה. עברו אצלנו על חוקים אלה. בשוד משתתפים גם האזרחים. חיילים אחראים למעשי זוועה. על המפקדים מוטלת האחריות למעשים אלה המכתימים את שמנו".

בפתח המהדורה הראשונה של ספרו "קורות מלחמת העצמאות" כתב נתנאל לורך: "ובדברנו על מפלות ועל שגיאות ראוי להזכיר גם כישלונות מוסריים שהם מטבעם מוחלטים וברורים, לבין חקר ההיסטוריה, שייעודו הוא למתוח עליהם ביקורת ולבחון את מידת הקשר שלהם למציאות.

ה"חידוש": במלחמת העצמאות לא היינו מעטים מול רבים

למיתוס של "מעטים מול רבים" היה תפקיד תעמולתי: לדרבן את היישוב להגיע למיצוי מרבי של כוחו. ואכן במהלך מלחמת העצמאות הגיע צה"ל ל 100- אלף מגויסים מתוך אוכלוסייה שמנתה כ 600- אלף נפש. כבר ב 1955- הגיע ראש ענף היסטוריה בצה"ל, סא"ל מרדכי ("מורל'ה") בר און, למסקנה כי "הנס שקרה ליישוב היהודי במלחמת תש"ח לא היה ניצחון מעטים נגד רבים, אלא היכולת של המעטים לגייס מתוכם כוחות שעלו בסופו של דבר על אלו של אויביהם". בשנות ה 50- וה 60- של המאה ה 20- , כאשר החברה הישראלית קלטה עולים חדשים רבים מעשרות מדינות, היה צורך במיתוסים כדי שישמשו לכינון הזהות הלאומית) מבחינת האוכלוסייה הכוללת המיתוס של מעטים מול רבים היה נכון אז 650-600 אלף יהודים לעומת 40-30 מיליון ערבים (והוא נכון גם היום). בכל העמים קיים פער בין המיתוסים, שהם מטבעם מוחלטים וברורים, לבין חקר ההיסטוריה, שייעודו הוא למתוח עליהם ביקורת ולבחון את מידת הקשר שלהם למציאות.

סיכום
נראה כי לפני שמכריזים על חידושים בחקר ההיסטוריה של מלחמת העצמאות ומציבים סימני שאלה ("כיצד נעלמו הדברים האלה מידיעת הציבור עד עתה?"), הכרחי - נוסף על המחקר בארכיונים - להיעזר באנשי דור תש"ח שעדיין נותרו בינינו וכן לפתוח את הספרים הישנים שהצהיבו ונדחו אל ירכתי הספריות ואל שולי חנויות הספרים מיד שנייה. "גילויים מרעישים" רבים, שנשכחו במשך העשורים שחלפו, ממתינים שם לכל דורש.

פורסם במערכות
מאת: ד"ר ישראל בן דור, היסטוריון של ארץ ישראל ושל מדינת ישראל

אין תגובות: