ממידות טובות לערכים

העיסוק ב"ערכים" נעשה נפוץ כל כך בשנים האחרונות, עד שקל לשכוח כמה טריים שורשיו. תחילתו באנגליה, במערכת הבחירות של 1983, בראיון טלוויזיוני שבו העיר בן-שיחהּ של מרגרט תאצ'ר, במידה של לעג, שנדמה כי היא תומכת ב"ערכים ויקטוריאניים". תאצ'ר הגיבה בהסכמה נלהבת: "אה, בדיוק. בהחלט כך. אלה היו הערכים בתקופה שבה ארצנו עלתה לגדוּלה".
...
בראיון אחר הסבירה [תאצ'ר] שהיא אסירת תודה על כך שגדלה בביתה של סבתא ויקטוריאנית, שחינכה אותה על ברכי אותם "ערכים ויקטוריאניים".
חינכו אותך לעבוד קשה מאד. חינכו אותך לשפר את עצמך; להיות עצמאי; לחיות בהתאם להכנסה שלך. חינכו אותך שניקיון הוא דבר קדוש. חינכו אותך לכבוד עצמי. חינכו אותך תמיד להושיט יד לשכנך. חינכו אותך לגאווה עצומה בארצך. כל הדברים האלה הם ערכים ויקטוריאניים. הם גם ערכים נצחיים....
רעיון "הערכים הוויקטוריאניים" האנגלי הוא בעת ובעונה אחת רחב וצר מרעיון "ערכי המשפחה" האמריקאי. הוא רחב ממנו משום שהוא כולל, לצד המשפחה, גם עבודה קשה, חסכנות, ניקיון, עצמאות, כבוד עצמי, שכנוּת טובה ופטריוטיות. הדיון בערכי המשפחה בארצות הברית היה בלתי-משביע-רצון בין השאר משום שפורש בצמצום והתמקד באופן בלעדי כמעט, בנושאים כמו הפלות, הומוסקסואליות ולידה מחוץ למסגרת הנישואין. אין פגיעה בנושאים אלה בגישה הגורסת שאפשר להיטיב להבינם בהקשר הרחב יותר, זה של הערכים הוויקטוריאניים – ערכים של אופי, אורח-חיים ואתוס חברתי.
...
אך ישנו הקשר רחב יותר שבמסגרתו יש להבין הן את הערכים הוויקטוריאניים והן את ערכי המשפחה. תאצ'ר, כך נאמר, תיארה את הערכים שעליהם חינכה אותם סבתהּ כ"ערכים ויקטוריאניים". אך סבתהּ הוויקטוריאנית לא היתה מכנה אותם "ערכים" (values); היא היתה מכנה אותם "מידות טובות" (virtues). זאת ועוד – למעשה לא היו אלה מידות טובות "נצחיות". ודאי לא היו אלה המידות הטובות שעליהן דיברו הפילוסופים הקלאסיים.
...
רק במאה העשרים הפכה המוסריות יחסית וסובייקטיבית כל כך, עד שמידות טובות חדלו להיות "מידות טובות" והפכו ל"ערכים". שינוי זה הוא המהפכה הפילוסופית הגדולה של המודרניוּת, כַּבּירה לא פחות מן המרד המוקדם יותר של ה"מודרנים" ב"קדמונים" – מרידתם של המדע וההשכלה המודרניים בפילוסופיה הקלאסית. אך בניגוד למורדים ההם, שהיו מודעים לחלוטין לחשיבות מרידתם, אלה החדשים (עם פרידריך ניטשה כַּיוצא מן הכלל המובהק) נראו לא-מודעים כמעט למעשיהם. אפילו אוצר המילים החדש, שייצג התנתקות רדיקלית כל כך מן הישן, ושבעצמו היווה מהפכה מחשבתית, נכנס לשימוש בלא תשומת לב מיוחדת.

עניין זה מוזר עוד יותר לאור העובדה שמי שהעניק השראה למהפכה ויצר את השפה החדשה היה מודע עד מאד לחשיבות העניין. בשנות השמונים של המאה ה-19 החל פרידריך ניטשה לדבר על "ערכים" במובנם הנוכחי - שאינו קשור בהערכה או בהוקרה של משהו; וגם לא במשמעות של שם העצם היחיד, כשוֹוי או מחיר של משהו (ערכם הכלכלי של כסף, עבודה או רכוש); אלא בלשון רבים דווקא, בזיקה לאמונות ולעמדות המוסריות של חברה. זאת ועוד - הוא השתמש במילה במודע, שוב ושוב, כמתוך התעקשות, כדי לסמל את מה שנראה לו כאירוע המהותי ביותר בהיסטוריה האנושית.
"ההערכה המחודשת של הערכים" (Umwertung der Werte) שביצע אמורה היתה להיות המהפכה האחרונה, האולטימטיבית, מהפכה כנגד המידות הטובות הקלאסיות והיודאו-נוצריות כאחת.
"מות האלוהים" אמור היה לסמן את מות המוסריות ואת מות האמת – מעל הכל, את מות אמיתותם של כללי המוסר באשר הם. לא יהיו לא טוב ולא רע, לא מידה טובה ולא מידה רעה. יהיו רק "ערכים". ולאחר שפּיחת את המידות הטובות לכדי ערכים, המשיך ניטשה להוריד מערכם ולהעריכם מחדש, כדי ליצור מסגרת ערכים חדשה עבור "האדם החדש" שלו.
בראשית המאה העשרים, מעט אחרי מותו של ניטשה, שאל ממנו מקס וֶבֶּר את המילה "ערכים" בלא כוונות ניהיליסטיות דומות, ואולי לכן גם לא העיר על החידוש שבמונח, וּודאי שגם לא ייחסוֹ לניטשה. (7) במקום זאת השתמש במילה כבדרך אגב, כאילו היתה חלק מאוצר המילים המקובל וכאילו אין לה משקל מיוחד. מסיבה זו, כיוון שנראתה מוכרת ובלתי-מאיימת כל כך, היתה גם יעילה הרבה יותר... ה"ערכים" הביאו עימם את ההנחה שכל הרעיונות המוסריים הם סובייקטיביים ויחסיים, שאינם אלא מנהגים ומוסכמות, שכל מטרתם אמצעית, תועלתנית, ושהם ייחודיים לאנשים מסוימים ולחברות מסוימות (ובאקלים האינטלקטואלי הנוכחי – ייחודיים למעמדות, לגזעים ולמגדרים מסוימים).

כל עוד בוטאה המוסריות בשפת "המידה הטובה", היה אופיה איתן, נחרץ. הפילוסופים הישנים יכלו להתווכח על מקורן של המידות הטובות, על סוגיהן ועל חשיבותן היחסית, על הזיקה בין מידות טובות מוסריות ואינטלקטואליות או בין קלאסיות ודתיות, ועל השפעתן של מידות טובות פרטיות על אלה הציבוריות.
הם עשויים היו אפילו לראות אותן כ"יחסיות" או "היסטוריות" במובן זה שמידות טובות שונות אִפיינו עמים שונים בתקופות ובמקומות שונים. אבל עבור עַם מסוים בתקופה מסוימת, המושג "מידה טובה" נשא בחובו תחושה של כובד-משקל ושל סמכות - תחושה ש"ערכים" אינם מעבירים.
ערכים, כפי שאנו מבינים את המילה היום, אינם חייבים להיות מידות טובות; הם יכולים להיות אמונות, דעות, עמדות, תחושות, הרגלים, מוסכמות, העדפות, נטיות ואפילו גחמות – כל דבר שפרט, קבוצה או חברה מחשיבים בזמן מסוים, ומכל סיבה שהיא.
על מידות טובות אי אפשר לומר, כפי שאומרים על ערכים, שמידותיו הטובות של אלמוני טובות כמו אלה של פלמוני, או שלכל אחד יש זכות למידות טובות משלו. רק ערכים יכולים לתבוע זכות כזו לשוויון ולנייטרליות מוסריים. משמעותם חסרת הפניוֹת, ה"לא ערכית" של הערכים (ה"לא שיפוטית", כפי שאומרים היום), נטועה כבר עמוק כל כך באוצר המילים הפופולרי וברגישות הפופולרית, עד שקשה לדמיין שאי-פעם חיינו בלעדיה.

מי שמדבר על ערכים ויקטוריאניים אינו חוטא רק באנכרוניזם סמנטי; הוא מעוות את האתוס הוויקטוריאני. המידות הטובות הוויקטוריאניות לא היו המידות הטובות הקלאסיות וגם לא אלה הנוצריות; הן היו "ביתיות" יותר מן הראשונות וחילוניות יותר מן האחרונות. ובכל זאת היו אלה "מידות טובות" על פי משמעותן הוויקטוריאנית – ולא "ערכים" במובן שלנו. רוב הוויקטוריאנים אפילו האמינו, כמו מרגרט תאצ'ר, שהן "מידות טובות נצחיות" - ואם לא נצחיות ממש, כי אז לתקופתם ולמקומם לפחות, קבועות וּודאיות די הצורך לקבל את המעמד המעשי "נצחיוֹת".

עבור הוויקטוריאנים, המידות הטובות האלה היו קבועות וּודאיות, לא במובן שמָשלוּ בהתנהגותם המעשית של כל בני-האדם כל הזמן (או אפילו לא של רוב בני-האדם, רוב הזמן). אפלטון ואריסטו לא הניחו הנחות כאלה ביחס למידות הטובות שלהם; וגם לא אוגוסטינוס ואקווינאס ביחס לשלהם. אך כולם האמינו שאלה הסטנדרטים שעל-פיהם אפשר וראוי למדוד את ההתנהגות. הסטנדרטים היו קבועים גם אם התנהגותם של יחידים לא תמיד עמדה בהם. וכאשר קרה דבר כזה, נשפטה ההתנהגות במונחים מוסריים, כהתנהגות רעה, שלילית או מושחתת – ולא, כפי שמקובל יותר לומר היום, שגויה, לא רצויה, או (על פי העיוות האחרון של אוצר המילים המוסרי שלנו) "בלתי ראויה".
...
למעבר מ"מידה טובה" ל"ערכים" היתה תוצאה אומללה נוספת. אחרי שהדחנו כך את המידה הטובה ממקומה המרכזי לשעבר, כַּסגולה המגדירה של החיים הטובים ושל החברה הטובה, גם הִגלֵינו אותה אל חדר המיטות. בדברנו כיום על המידה הטובה, איננו חושבים עוד על המידות הטובות הקלאסיות, חוכמה, צדק, מתינות ואומץ-לב, או על המידות הטובות הנוצריות, אמונה, תקווה ואהבה, או אפילו על אלה הוויקטוריאניות – עבודה, חסכנות, ניקיון ועצמאות. המידה הטובה מובנת היום, באנגלית לפחות, בעיקר בהקשריה המיניים – כמי שמתייחסת לצניעוּת ולנאמנות בחיי נישואין. אחת התעלומות הגדולות של המחשבה המערבית, אמר הפילוסוף לאו שטראוס, היא "כיצד מילה שבעבר שימשה לציון גבריותו של הגבר עברה לסמן את צניעותה של האישה".

המוטציה הזו של המונח "מידה טובה" גרמה תחילה לצמצום משמעותו, להעמדתו על המיניות לבדה; ואחר כך להמעטה ולזלזול בערכן של המידות הטובות המיניות כשלעצמן. מידות טובות אלה – הצניעות והנאמנות – עברו טריוויאליזציה נוספת כתוצאה מן התפישה הפופולרית של התקופה הוויקטוריאנית כתקופה פוריטנית באופן כפייתי. הביטוי "ערכים ויקטוריאניים" מעורר בדרך כלל בדמיון הצנעת רגלי פסנתרים בגרבונים, התייחסות לרגלי שולחנות (כמו גם לרגליים אנושיות) כאל "גפיים", והקצאת מדפים שונים לכתבי סופרים וסופרות בספריות – פעולות שכולן אמורות להדגים את אותה תפישת מיניוּת דכאנית ועצורה שהיא כביכול ויקטוריאנית טיפוסית. אך למעשה, ביטויים כאלה ואחרים של אנינות טעם לא היו מנהגיהם הרגילים (או אפילו החריגים) של ויקטוריאנים אמיתיים, אלא, על פי רוב, פרי דמיונם של סאטיריקנים, ששימש את האנגלים להונאתם של אמריקאים פתיים, ושהונצח בידי היסטוריונים פזיזים. "האישה שעטפה את רגלי הפסנתר שלה", דיווח לנו היסטוריון אחד ברצינות גמורה, "לא רק שנכשלה בהסתרת האקסהיביציוניזם המודע והלא-מודע שלה, אלא גם הפכה את הפסנתר לאובייקט מיני: מבצע לא פשוט". אך למעשה היה זה ההיסטוריון שהפך את הפסנתר לאובייקט מיני, ושכפה את הפנטזיות המיניות שלו על הוויקטוריאנים.

המאמר במלואו, פורסם באתר קיוונים הוא פתח דבר לספר
The Demoralization of Society: From Victorian Virtues to Modern Values
אותו כתבה פרופסור גרטרוד הימלפארבּ (Gertrude Himmelfarb) הידועה גם כבּי קריסטול (Bea Kristol), הסטוריונית אמריקאית, המתמחה בהסטוריה של העידן הויקטוריאני.
בעלה אירווינג קריסטול, השתייך בשנות העשרים של המאה שעברה לקבוצת "האינטלקטואלים (היהודים) של ניו-יורק", בהמשך התפכח ושינה את דעותיו או במילותיו הוא "ליברל שהמציאות התקיפה אותו". קריסטול נחשב כמייסד את הזרם הנאו-קונסרבטיבי.

ראיון עם פרופסור הימלפארב על ספרה:

אין תגובות: